זה ממש נהדר השניות הללו.
זה קורה כשנפגשים, בשניה הראשונה.
בראיון עבודה
ברחוב,
בארועים משפחתיים
בקיצור במפגשים.
השניה הזו היא האמיתית . היא מפגש טהור ונקי של הנשמות אשר נשלחו מרצונן ומתוך הייעוד שבחרו להן להתגלגל בכדור הארץ כבני אדם ולהפגש עם האדם שמולן.
נכון שיש מפגשים כגון מלחמות,מעשי איבה וגרועים מאלה.
אני בוחרת להתרכז במפגשים הפשוטים יותר היומיומיים הרלוונטים לגבינו.
יש לנו מערכות יחסים די מסובכות עם הסובבים אותנו.אנחנו עצמנו מורכבים וברור שחיכוך עם אחרים גורם לנו לבטא את הטוב והרע שבנו. כך אנו יוצרים ויכוחים,ביקורות,שיפוט ומעשים שליליים שונים. כאשר נרגעת הסערה, הדברים נראים אחרת מנקודת המבט המרוחקת כמעה. בדרך כלל הדברים נראים כמיותרים וככל שאישיותנו מתפתחת ,אנו רוצים יותר לסלוח,לפייס ובעיקר להבין את מניעי מעשינו והתנהגותנו בעבר.
זה מאוד מורכב ואשרי מי שמוצא את מניעיו ומודע יותר ויותר למעשיו.
ובתוך כל המורכבות הזו, יש כמה רגעי אור נהדרים.
נוצר מפגש.
השניה הראשונה הזו היא היא האמיתית. לפיה אפשר לדעת מה היחס האמיתי בין הנשמות הנפגשות. על פי רוב ,מסתמן אור בעיניים וקיים חיוך. במידה והמפגש הוא עם בני משפחה או מכרים שעימם מתנהלים עימותים אינסופיים,והאגו חייב לשחק את הכעוס,החיוך יהיה פנימי ולא יתבטא כלפי חוץ. אם הסכנה לאגו פחותה ,יתקיים חיוך פנימי וחיצוני גם יחד.
כך למשל בארועי שמחה, כאשר מכרים שבחיי היומיום אין להם יותר ממשפט אחד לאמר איש לרעהו, יהיה חיוך, אפילו נשיקת נימוס ואחר כך פשוט כלום או סתם גיבוב מילים .
אבל השניה הראשונה הזו של המפגש משמעותה: "אנחנו כאן,נפגשים,למלא את תפקידנו כבני אדם האחד כלפי רעותו". וזה בעצם מספיק ונהדר.
יש לנו תפקידים רבים שנראים שליליים,כמו ביקורת,שיפוט,קנאה(אני הולכת על הקלים),אך קיבלנו עלינו כדי ללמד את הסובבים אותנו להתמודד מולם ולהכיר את עצמם יותר. גם אנו כתוצאה ממילוי התפקיד הזה לומדים המון. אם מצאנו עצמנו פתאום מבודדים, חסרים בתשומת לב, בלתי רצויים או חשים באי נוחות אחרים בחברתנו, אנו בודקים במקרה הטוב ממה היחס נובע ועולים על התנהגותנו שקדמה לכך.
כאשר אדם,משקיע בהתפתחותו הנפשית ומאוד קשה לו ליצור יחס שונה כלפי מישהו,אותו מפגש לשניה,מפגש של אור יכול לעזור רבות כהתחלה להבנת מערכת היחסים.
כמפגש יכולה להיות גם תמונה של האחר שפתאום מגיעה למול עיננו. באותה שניה,המחשבה יכולה להיות: "בעצם אני אוהב את הדמות שאני רואה", אני חש חמלה כלפי הדמות","אני חש בחסרוני בחייה של הדמות",אני חש בחסרונה בחיי" .
כאשר מטביעים בזכרוננו את השניה הזו ומעלים אותה לנגד עיננו בדמיון, כבר חשים בהרבה יותר אמפטיה כלפי אותו אדם ומתחיל תהליך של סליחה (לפחות פנימית) וחמלה,ומשם אפשר להגיע לתחושה הזכה מכולן –אהבה.
תודה על מה שעובר בחיינו, מאפשרת לנו לחוש נאהבים. תודה פרושו שקיבלנו מתנה.מתנה רוחנית מתנה לנפש ,היא המתנה הנפלאה ביותר והיא מלוה אותנו לנצח.מרחיבה את הלב ופותחת אותו לטוב שבעולם.
לסיכום, שימו לב והטמיעו את השניות היקרות הללו,כי הן הן האמיתיות.כל מה שמופיע אחר כך,הוא בדרך כלל משחקי אגו והשרדותו.אם נשים לב אליהן,נוכל להעלותן מזכרוננו,בכל עת ולשנות הרגשתנו כלפי הדמות.
ברגשות עמוקים של תודה על הזכות לכתוב,
מברכת באנרגיות טובות,
רחלי.
זה קורה כשנפגשים, בשניה הראשונה.
בראיון עבודה
ברחוב,
בארועים משפחתיים
בקיצור במפגשים.
השניה הזו היא האמיתית . היא מפגש טהור ונקי של הנשמות אשר נשלחו מרצונן ומתוך הייעוד שבחרו להן להתגלגל בכדור הארץ כבני אדם ולהפגש עם האדם שמולן.
נכון שיש מפגשים כגון מלחמות,מעשי איבה וגרועים מאלה.
אני בוחרת להתרכז במפגשים הפשוטים יותר היומיומיים הרלוונטים לגבינו.
יש לנו מערכות יחסים די מסובכות עם הסובבים אותנו.אנחנו עצמנו מורכבים וברור שחיכוך עם אחרים גורם לנו לבטא את הטוב והרע שבנו. כך אנו יוצרים ויכוחים,ביקורות,שיפוט ומעשים שליליים שונים. כאשר נרגעת הסערה, הדברים נראים אחרת מנקודת המבט המרוחקת כמעה. בדרך כלל הדברים נראים כמיותרים וככל שאישיותנו מתפתחת ,אנו רוצים יותר לסלוח,לפייס ובעיקר להבין את מניעי מעשינו והתנהגותנו בעבר.
זה מאוד מורכב ואשרי מי שמוצא את מניעיו ומודע יותר ויותר למעשיו.
ובתוך כל המורכבות הזו, יש כמה רגעי אור נהדרים.
נוצר מפגש.
השניה הראשונה הזו היא היא האמיתית. לפיה אפשר לדעת מה היחס האמיתי בין הנשמות הנפגשות. על פי רוב ,מסתמן אור בעיניים וקיים חיוך. במידה והמפגש הוא עם בני משפחה או מכרים שעימם מתנהלים עימותים אינסופיים,והאגו חייב לשחק את הכעוס,החיוך יהיה פנימי ולא יתבטא כלפי חוץ. אם הסכנה לאגו פחותה ,יתקיים חיוך פנימי וחיצוני גם יחד.
כך למשל בארועי שמחה, כאשר מכרים שבחיי היומיום אין להם יותר ממשפט אחד לאמר איש לרעהו, יהיה חיוך, אפילו נשיקת נימוס ואחר כך פשוט כלום או סתם גיבוב מילים .
אבל השניה הראשונה הזו של המפגש משמעותה: "אנחנו כאן,נפגשים,למלא את תפקידנו כבני אדם האחד כלפי רעותו". וזה בעצם מספיק ונהדר.
יש לנו תפקידים רבים שנראים שליליים,כמו ביקורת,שיפוט,קנאה(אני הולכת על הקלים),אך קיבלנו עלינו כדי ללמד את הסובבים אותנו להתמודד מולם ולהכיר את עצמם יותר. גם אנו כתוצאה ממילוי התפקיד הזה לומדים המון. אם מצאנו עצמנו פתאום מבודדים, חסרים בתשומת לב, בלתי רצויים או חשים באי נוחות אחרים בחברתנו, אנו בודקים במקרה הטוב ממה היחס נובע ועולים על התנהגותנו שקדמה לכך.
כאשר אדם,משקיע בהתפתחותו הנפשית ומאוד קשה לו ליצור יחס שונה כלפי מישהו,אותו מפגש לשניה,מפגש של אור יכול לעזור רבות כהתחלה להבנת מערכת היחסים.
כמפגש יכולה להיות גם תמונה של האחר שפתאום מגיעה למול עיננו. באותה שניה,המחשבה יכולה להיות: "בעצם אני אוהב את הדמות שאני רואה", אני חש חמלה כלפי הדמות","אני חש בחסרוני בחייה של הדמות",אני חש בחסרונה בחיי" .
כאשר מטביעים בזכרוננו את השניה הזו ומעלים אותה לנגד עיננו בדמיון, כבר חשים בהרבה יותר אמפטיה כלפי אותו אדם ומתחיל תהליך של סליחה (לפחות פנימית) וחמלה,ומשם אפשר להגיע לתחושה הזכה מכולן –אהבה.
תודה על מה שעובר בחיינו, מאפשרת לנו לחוש נאהבים. תודה פרושו שקיבלנו מתנה.מתנה רוחנית מתנה לנפש ,היא המתנה הנפלאה ביותר והיא מלוה אותנו לנצח.מרחיבה את הלב ופותחת אותו לטוב שבעולם.
לסיכום, שימו לב והטמיעו את השניות היקרות הללו,כי הן הן האמיתיות.כל מה שמופיע אחר כך,הוא בדרך כלל משחקי אגו והשרדותו.אם נשים לב אליהן,נוכל להעלותן מזכרוננו,בכל עת ולשנות הרגשתנו כלפי הדמות.
ברגשות עמוקים של תודה על הזכות לכתוב,
מברכת באנרגיות טובות,
רחלי.
תודה רחלי על כתבה מקסימה
השבמחקמתחברת לכל מילה ומילה, חשה את האור שבך דרך כתיבתך
באהבה, לונה
http://www.simanim-luna.com