אני מכירה את הילדות שלי.
אני יכולה להצביע רק על חוויות שאני חוויתי,מטבע הדברים.
גם לאישיות המוטבעת בכל אחד יש השפעה, לאן יקח את המרכיבים של ילדותו.
כדי שאפשר יהיה להסביר את אחת הדרכים להגיע לשאיפה להרס עצמי ,אתן רקע מסויים :
אם הינך ילד לניצולי שואה ומוכרים לך המצבים או חלק מהמצבים הבאים:
הורים שסיפרו את סיפור הישרדותם,
הורים שבכו ,פיזית מהרגע שיכולת לשמוע,
הורים שלא ידעו להביע רגש אהבה ישיר,
הורים שעמלו קשה ,כדי לכלכל אותך והיית שותף לבעיותיהם,
הורים שרבו ביניהם, ואת/ה שימשת כותל לתלונותיהם ההדדיות ,
ובתגובה לכל אלה,
את/ה ספגת לתוכך את הכאב
את/ה רגיש מאוד
את/ה היית שותפ/ה ל"חיים הקשים",כלומר ממש עבודה פיזית,
את/ה לא מצאת אהבה בתוך עצמך
את/ה לא חווית את שמחת הילדות
את/ה שימשת כאם,או אב להוריך,
עזרת לגדל את אחיך,עזרת בכלכלת הבית,
ספגת הכל, מבלי שידעת שאפשר גם להתרחק
לא הרגשת שאתה אדם בפני עצמו,
ועוד ועוד,
כל אלה נטעו בך גישה והסתכלות על החיים,שמתבטאת ב-
הם סבלו יותר, מי אני שאבכה,אסור לי לבכות!
הם מסכנים, אני לא נחשב.
אסור לי להביע כעס,כדי שלא יסבלו,
אסור לי לצעוק ,אסור לי לבכות,כדי שיהיו להם חיים נעימים,
אסור לי לרצות משהו ,כדי לא להכביד,
עלי רק לתמוך ולשמח ולספק את צרכיהם,
עלי לטפל בהם,
אני אחראי לחייהם,
אני האחרון שיוסיף על סבלם.
מכאן הדרך קצרה מאוד ,כדי להרגיש- אני אשם!
אני אשם, כי לי הם אמרו את הדברים.
אנרגיית הצער והסבל עברה דרך אוזני והשאירה משהו.
אני חולק את אשמת המרעים.
אני אשם, אין לי זכות להנות.
אין לי זכות להנות, אז כל דבר שמכיל הנאה או שמחה,
עלי להכניע ולהרחיק ממני!
לי לא מגיע הטוב הזה, כי יש אחרים שסבלו וסובלים.
כך נרקם לו ומשתרש ההרס העצמי, שהרי ההישרדות תלויה
בהזנה של שמחה ואהבה.
אם אני מסיט כל שמחה מחיי ,
ולא יכול לעכל ,להכיל אהבה, אני מועד להכחדה.
במה זה מתבטא בפועל:
פיזית:המון כאבי אזניים בילדות.שמעתי דברים קשים.
קשה לי לפנק את עצמי.
יותר קל לי לפנק אחרים בהרבה מעבר למה שאפנק את עצמי.
אני קובע משהו טוב,ארוע נניח ואני מתחרט/ת כי זה שמח מדי
ואני הרי לא יכול/ה להכיל שמחה.
אני במפורש רואה שתי דרכים: האחת מבטיחה טובות והשניה סתמית,
אני קופץ במחשבות בין החלטה לכיוון החיובי והחלטה לכיוון השלילי,
כי לא הורגלתי לחוש טוב.
אוכל מסמל אהבה של נתינה אימהית.אם יזמינו אותי לארוחה,לא יבינו
איך יתכן שכל כך אני נהנה/ת ממנה! זה ממש מוגזם.אבל לגבי,זהו ביטוי
לאהבה שחסרה בילדות,גם תשומת לב.
תתכן גם אפשרות של השמנת יתר בגלל אכילה מוגזמת.
אני רואה קורס או לימודים שמעניינים אותי ואני מחפש/ת את כל התרוצים,
למה לא להצטרף .כל הזמן התלבטויות.ברגע האחרון הבחירה היא לא!
וכך המון מקרים של מעצורים והתלבטויות,שרק אני אחראי/ת עליהם!
עד שזה נמאס, או מישהו מספר על כך ופתאום אתה הוא המשתקף מהדברים.
פתאום אני שם/ה לב שכל הזמן אני מונע דברים טובים מעצמי!
כאן מתחילה המודעות!
מכאן צריך לשאול: האם באמת אני חייב לוותר על הטוב?
האם מישהו חי את חיי ומרגיש את תחושותי? האם מישהו תומך בי ונמצא באמת
לצידי פרט לי עצמי?
מה כבר עלול לקרות אם אצחק קצת? אם אשמח קצת?
ולמה בכלל קצת?
השאלה היא ,מתי את/ה מבין שאת/ה הורס את חייך במו החלטותיך!
הבנת שאלה הם חייך שלך בלבד, אלה הם הכאבים והשמחות שלך אישית,
אנשים חיים את חייהם שלהם.
רק אתה בלבד חי את חייך!
נכון, הבנת את העובדה הפשוטה,עכשיו מתחיל המאבק האמיתי:
זהו המאבק בין מה שהיכרת בחיים והפכת לדרך חיים ובין ההיגיון.
חפש רצונות, שאיפות, מטרות, מה שמעולם לא הרשית לעצמך.
חשוב כיצד להשיג אותן.
הבע אותן בכל צורה:דיבור ,כתיבה,תפילה.
דמיין אותן מתגשמות.האם הן גורמות לך שמחה, חיוך,אהבה?
בכל קטע, שבו יש התלבטות ,סנן על פי הקריטריון:
האם הבחירה המסויימת מובילה אותי להתפתחות או שמא שוב,
נובעת מתוך אותו הרס עצמי שסיגלתי ( ואולי אפילו נוח לי איתו)?
ערוך שיקולים ענייניים. לא מתוך "מגיע לי,לא מגיע לי!",כי מגיע לך!
מגיע לך את כל הטוב שבעולם, עובדה שנבחרת להיות כאן!
ואם עלית על הדרך,
תהנה ממנה למד וספר לאחרים,אולי תוכל לאפשר להם לבחור
תוך פחות ייסורים!
רחלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה